מדריך הצרכנות מבית הפיה השחורה

ואתמול אמא אמרה לי שצמח לו בניין חדש על שרידי השדה שפעם היה מול ביתי. ואתמול אמא אמרה לי כמה עצוב זה שיש אורבניזציה וכל פיסת קרקע הופכת לבניין. ואתמול אמא אמרה לי שגם ההוא עם הוילה בגב הבניין שלנו מכר את הבית שלו לקבלן תאב-בצע ואיזה חרא בנאדם הוא היה ממילא כל השנים האלו ושהיא תמיד ידעה שבתוך תוכו הוא חרא אמיתי.

ואז הלכתי לחלון לעשן סיגריה והסתכלתי על הנוף האורבני המכוער. השכן ממול ישב מול המחשב, מתקתק במרץ וביד השניה מחטט בין אצבעות הרגליים. אז מה. לא אכפת לי. גם לא אכפת לי שכל השכנים מכירים כל פיסת עור בגוף שלי ויודעים אם אחד הטפחיים שלי חלילה השמין. על הזין שלי. הוירטואלי.

ואז נזכרתי בשדה ההוא בחיפה שכבר הרסו אותו ועכשיו יבנו עליו בניין גדול עם הרבה אנשים שיתקתקו מול המחשב ויחטטו באצבעות הרגליים בזמן שהשכנות שלהם ממול ילכו מעורטלות בבית כאילו זה לא מזיז להן וזה באמת לא מזיז להן. כי בשדה ההוא היו החיים שלי. בשדה ההוא הכל התחיל והכל נגמר. בשדה ההוא היו אהבות בוסר שנזרעו במבוכה ונקצרו בדמעה.

יום אחד, אני והילד שהיה החבר שלי, הבאנו לשדה ההוא קרטון של מקרר חדש שמישהו קנה לעצמו. היינו ילדים קטנים והקרטון היה חום וגדול. גררנו אותו מזיעים לתוך השדה, גררנו אותו עד שהוא התעייף והחליט להתיישב ולהקים לו בית על שיחי הסירה הקוצנית. לנו היה חם, והזענו. אז נכנסנו לתוכו. והוא זז ורעד ולרגע נבהלנו ואז הבהלה הפכה להתרגשות תמימה כזו של ילדים. וכמו עכברים הרצים בתוך גלגל, התחלנו לזחול בתוך הקרטון על שיחי הסירה הקוצנית ולהוביל אותו, מחזה שאולי נראה לאחד האנשים אם במקרה עמדו בחלון ביתם ועישנו, כמו שרשרת של טנק הזוחלת מעצמה.

וכשכבר לא יכולנו לנשום, וכשהצחוק חנק אותנו, וכשהקרטון הפך לבית חמים מדיף אדרנלין טהור של ילדים, הזדחלנו החוצה מתנשפים מהמאמץ ומולנו ענן כתום שממלא את האוויר. ענן כתום של להקת פרפרים נודדים. ענן כתום שלנצח ישאר בזכרוני כדבר היפה ביותר שראיתי בחיים שלי. ענן כתום של נימפית החורשף (כך בדקתי במגדיר) שכבר מזמן הפסיק לנדוד ואולי אפילו כבר נכחד בגלל אנשים שבונים בניינים גדולים על שדות עם זכרונות של ילדים קטנים.