ארכיון הרשומות עם התג "כתיבה יוצרת"

נפלאות התבונה

פורסם: 08/08/2011 ב-אישי * My best personal stuff
תגים: , , ,
0

כמו זרועות של תמנון, זרועות שחורות מתפתלות, חונקות, מתעצמות וגדלות, הן טיפסו עליו וניסו לבלוע אותו. מילדות חיכו לו. חיכו לו שיפול. שיפול, ואז כשהוא חלש ומפרפר הן ילכדו אותו וישאבו את כוחו ואת יופיו פנימה, אל השחור. אל האופל. אל הלא-כלום. הלא מנשמות טהורות הן ניזונות. מחפשות את החלשים ואז תוקפות. כל פעם קצת, מחלישות, עד ששואבות את הכל.

והיא הזהירה שזה יקרה. הזהירה אותי שיש לשמור עליו מפני הזרועות שאיך שהן מגיעות אז יש לקצור אותן. ולגדוע. ובמקביל לחזק אותו, שהן לא יריחו את הפחד. את האימה. והוא, גוזל קטן, גוזל תמים שמעולם לא מצא את עצמו ולו לרגע קל, מתהלך בעולם הזה עם מתנה גדולה שלמרבה הצער איש לא ידע איך לנצל אותה. אנשים מטומטמים, עיוורים, אוכלי נבלות שכבר מזמן איבדו את הכנות והאהבה האמיתית, לא רואים משהו כל כך ברור, משהו שכל כך זועק שיקחו אותו ויגדלו, ישקו ולעזאזל הוא יפרח. הו, כמה שהוא יפרח. אבל ההזדמנות מעולם לא ניתנה לו. הזרועות השחירו את גופו חזק, מבפנים, והוא לא יכל להן.

אפילו האהבה שנגעה בו, ולו לרגע אחד קטן אך מתמשך, לא הצליחה לפצח את מחסום התסכול. האבדון. נגעה, ליטפה, ובגללו גם ריפרפה עד שהלכה למקום אחר, מקום בו יתייחסו אליה כמו שראוי להתייחס אל אהבה. אפילו לזה הוא לא יכל. הרעל כבר פעפע בגופו, אכל אותו והשאיר שבר כלי מכונס בתוך שמיכת פיקה עם ריח של זעם, עצבות וזיעה. וכולם ידעו, אך לא יכלו לעשות דבר. דבר. וכשזה נגמר הזרועות מצאו אותם. את האחרים. מצאו אותם בחולשתם והתחילו מחדש למצוץ את שאריות התקווה.

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאביגיל לאפין.

בחדר

פורסם: 08/08/2011 ב-אישי * My best personal stuff, הפיה משוררת * My Poetry
תגים: , ,
0

ובחדר הכחול הקירות היו ספוגים בצרחותיו שדיממו את עצמן פנימה.
והעובש והטחב ממלאים את הסדקים כאילו מכורח הנסיבות חובה עליהם לרפא ולסתום את הפצעים.
והוא תלוי על חבל יבש, מתנודד לו ברוח שלא הייתה שם וחורק, וחורק.
הצחחה הכואבת שמילאה את החדר כמו כאב ראש רצחני שמאפיל על העיניים ובועט החוצה, יבשה גם את צלקות הגוף שכמו כיתוב סיני עתיק קישטו את גופו הכמוש.
ובצד החדר, קרן אור קטנה מצביעה של פחית שימורים חתוכה בצורה מחודדת שמים היו בה בעבר, מאירה תוך כדי על מחול גרגרי אבק שהשתובבו להם כאילו אינם חשים כל מצוקה הזועקת מהחדר ונבלעים הם באוטיזם שגזרו על עצמם מראש.

צחחה= צחיח+שממה.לא תמצאו את זה במילון.

אני. נודיסטית.

פורסם: 08/08/2011 ב-אישי * My best personal stuff
תגים: , , , , ,
2
מדבר. צילום: אביגיל לאפין גרא

מדבר. צילום: אביגיל לאפין גרא

יש לי חברה נודיסטית. מה זה אומר? זה אומר שהיא אוהבת להתפשט. זה אומר שכשהיא הולכת לקנות בגד ים היא קונה רק חלק תחתון. זה אומר שכל שבוע היא עושה טיול למדבר ואני יודעת שיום למחרת יחכה לי במייל מקבץ תמונות. מה זה מקבץ, בוק. שלה בעירום.

ואני לא מקנאה, למרות שזה כאילו מתבקש לקנא בפתיחות שלה עם הטבע, בהתחברות שלה או כל השיט הזה שהרוחניים אומרים. ממש לא. אני תנו לי להיקבר מתחת לפוך, גם בקיץ, ולראות סרטי אימה שירגשו אותי וינתקו את מוחי מאלפיים מחשבות לדקה שרצות שם ולהתרכז בסרט. מה ביקשתי?
אבל לא. היא שיכנעה אותי. שיכנעה אותי הכלבה לנסוע איתה למדבר. רק אני והיא. בסדר.
אז נסענו. כל הדרך פירפרה לי הבטן וחשבתי איך אני אתחמק מרגע האמת כשאצטרך על רקע ההרים העצומים והיחפים להתפשט. נהיה לי חם. נהיה לי קר. נהיה לי קבס ולא הצלחתי להתארגן על אף תירוץ. יאללה, חשבתי, נאלתר כבר משהו כשנגיע.
אז הגענו.

ברור שלא מיד התפשטנו, יא סוטים. טיילנו, עם בגדים, טישרט וג'ינס, אם שמעתם על זה. טיילנו, עישנו, חלקנו אייפוד (אני את האוזניה הימנית) עישנו, אכלנו סנדוויץ עם עגבניה מיוזעת מארומה, עישנו, ואז מצאנו איזה צל מתחת לעץ שיטה מזדקן שנראה כאילו פקח עין עצלה והביט בנו, הדבר הכי מרגש שקרה לו באלפיים שנה האחרונות.

היא ישר התחילה. בלי לומר מילה או להזהיר לפחות. כנראה ידעה עם מי יש לה עסק. אני הובכתי עד עמקי נשמתי השחורה. למה צריך את החרא הזה? ממש נוח לי עם הבגדים תודה. אחרי חמש דקות היא כבר צרחה עלי שאין שם אף אחד ושאשתחרר, כוסאמק. ביקשתי את האופציה לפיסת בד מסוג שק לכסות את הראש. זה לא התקבל בברכה. אז התפשטתי.

מבוכה מבוכה מבוכה. מאז גיל חמש לא התערטלתי ככה בפרהסיה. למה מישהו צריך להיחשף למפגן הצלוליט המרהיב שלי? למה? ניסיתי לנשום תוך כדי סריקת האזור כאילו אני חייל במארב שעוד שניה חיזבאללה טרלללה מזנק עליו ואונס אותו יחד עם כל הכפר. עישנתי סיגריה. ואז נרגעתי. ואז הזזתי את רגל ימין שבעשר הדקות האחרונות הייתה די משותקת. ואז הרוח נשבה לי בין הרגליים. ואז חייכתי. ואז היא חייכה. ואז צחקנו, ורצנו, וכאב בכפות הרגליים אבל למי היה אכפת, צילמתי אותה והיא לא אותי. היא לא אותי. והיה נעים ככה כשהרוח כמו צעיף מאה אחוז כותנה משחקת בקימורים של הגוף, והיה משוחרר, והיה אחר. כי כזה הוא המדבר. תמיד איכשהו הוא מוצא דרך מכשפת לתעתע ולהקפיא את שאר הדברים שלא קשורים אליו ולהחדיר את הצחחה (שממה+צחיח, מילה חדשה, הפנימו) המטהרת שלו. כי אני מדבר.

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאביגיל לאפין.

מדבר. צילום: אביגיל לאפין גרא

מדבר. צילום: אביגיל לאפין גרא

מדבר. צילום: אביגיל לאפין גרא

מדבר. צילום: אביגיל לאפין גרא

שדות פרפרים לנצח

פורסם: 08/08/2011 ב-אישי * My best personal stuff
תגים: , , ,
1

ואתמול אמא אמרה לי שצמח לו בניין חדש על שרידי השדה שפעם היה מול ביתי. ואתמול אמא אמרה לי כמה עצוב זה שיש אורבניזציה וכל פיסת קרקע הופכת לבניין. ואתמול אמא אמרה לי שגם ההוא עם הוילה בגב הבניין שלנו מכר את הבית שלו לקבלן תאב-בצע ואיזה חרא בנאדם הוא היה ממילא כל השנים האלו ושהיא תמיד ידעה שבתוך תוכו הוא חרא אמיתי.

 

ואז הלכתי לחלון לעשן סיגריה והסתכלתי על הנוף האורבני המכוער. השכן ממול ישב מול המחשב, מתקתק במרץ וביד השניה מחטט בין אצבעות הרגליים. אז מה. לא אכפת לי. גם לא אכפת לי שכל השכנים מכירים כל פיסת עור בגוף שלי ויודעים אם אחד הטפחיים שלי חלילה השמין. על הזין שלי. הוירטואלי.

 

ואז נזכרתי בשדה ההוא בחיפה שכבר הרסו אותו ועכשיו יבנו עליו בניין גדול עם הרבה אנשים שיתקתקו מול המחשב ויחטטו באצבעות הרגליים בזמן שהשכנות שלהם ממול ילכו מעורטלות בבית כאילו זה לא מזיז להן וזה באמת לא מזיז להן. כי בשדה ההוא היו החיים שלי. בשדה ההוא הכל התחיל והכל נגמר. בשדה ההוא היו אהבות בוסר שנזרעו במבוכה ונקצרו בדמעה.

 

יום אחד, אני והילד שהיה החבר שלי, הבאנו לשדה ההוא קרטון של מקרר חדש שמישהו קנה לעצמו. היינו ילדים קטנים והקרטון היה חום וגדול. גררנו אותו מזיעים לתוך השדה, גררנו אותו עד שהוא התעייף והחליט להתיישב ולהקים לו בית על שיחי הסירה הקוצנית. לנו היה חם, והזענו. אז נכנסנו לתוכו. והוא זז ורעד ולרגע נבהלנו ואז הבהלה הפכה להתרגשות תמימה כזו של ילדים. וכמו עכברים הרצים בתוך גלגל, התחלנו לזחול בתוך הקרטון על שיחי הסירה הקוצנית ולהוביל אותו, מחזה שאולי נראה לאחד האנשים אם במקרה עמדו בחלון ביתם ועישנו, כמו שרשרת של טנק הזוחלת מעצמה.

 

וכשכבר לא יכולנו לנשום, וכשהצחוק חנק אותנו, וכשהקרטון הפך לבית חמים מדיף אדרנלין טהור של ילדים, הזדחלנו החוצה מתנשפים מהמאמץ ומולנו ענן כתום שממלא את האוויר. ענן כתום של להקת פרפרים נודדים. ענן כתום שלנצח ישאר בזכרוני כדבר היפה ביותר שראיתי בחיים שלי. ענן כתום של נימפית החורשף (כך בדקתי במגדיר) שכבר מזמן הפסיק לנדוד ואולי אפילו כבר נכחד בגלל אנשים שבונים בניינים גדולים על שדות עם זכרונות של ילדים קטנים.