נפלאות התבונה (סיפור קצר)

כמו זרועות של תמנון, זרועות שחורות מתפתלות, חונקות, מתעצמות וגדלות, הן טיפסו עליו וניסו לבלוע אותו. מילדות חיכו לו. חיכו לו שיפול. שיפול, ואז כשהוא חלש ומפרפר הן ילכדו אותו וישאבו את כוחו ואת יופיו פנימה, אל השחור. אל האופל. אל הלא-כלום. הלא מנשמות טהורות הן ניזונות. מחפשות את החלשים ואז תוקפות. כל פעם קצת, מחלישות, עד ששואבות את הכל.

והיא הזהירה שזה יקרה. הזהירה אותי שיש לשמור עליו מפני הזרועות שאיך שהן מגיעות אז יש לקצור אותן. ולגדוע. ובמקביל לחזק אותו, שהן לא יריחו את הפחד. את האימה. והוא, גוזל קטן, גוזל תמים שמעולם לא מצא את עצמו ולו לרגע קל, מתהלך בעולם הזה עם מתנה גדולה שלמרבה הצער איש לא ידע איך לנצל אותה. אנשים מטומטמים, עיוורים, אוכלי נבלות שכבר מזמן איבדו את הכנות והאהבה האמיתית, לא רואים משהו כל כך ברור, משהו שכל כך זועק שיקחו אותו ויגדלו, ישקו ולעזאזל הוא יפרח. הו, כמה שהוא יפרח. אבל ההזדמנות מעולם לא ניתנה לו. הזרועות השחירו את גופו חזק, מבפנים, והוא לא יכל להן.

אפילו האהבה שנגעה בו, ולו לרגע אחד קטן אך מתמשך, לא הצליחה לפצח את מחסום התסכול. האבדון. נגעה, ליטפה, ובגללו גם ריפרפה עד שהלכה למקום אחר, מקום בו יתייחסו אליה כמו שראוי להתייחס אל אהבה. אפילו לזה הוא לא יכל. הרעל כבר פעפע בגופו, אכל אותו והשאיר שבר כלי מכונס בתוך שמיכת פיקה עם ריח של זעם, עצבות וזיעה. וכולם ידעו, אך לא יכלו לעשות דבר. דבר. וכשזה נגמר הזרועות מצאו אותם. את האחרים. מצאו אותם בחולשתם והתחילו מחדש למצוץ את שאריות התקווה.

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאביגיל לאפין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s